כשהבטן השטוחה מפנה מקום: מסע לזהות, קבלה ואהבה עצמית

מעבר לבטן השטוחה: מסע לקבלה ואהבה עצמית

הבטן השטוחה היתה סימן ההיכר שלי הרבה מאד שנים.

סימן היכר כל כך צרוב עד כדי כך שהיום כשהיא כבר לא שטוחה כמו שהיתה אני יכולה לרגעים להתערער לגבי הזהות שלי

אני שמה לב שאני מתקשה לקבל את הבטן הפחות שטוחה כי אני מרגישה שאני לא ממש יודעת מי אני בלעדיה

אני מפחדת שבלי סימן ההיכר שלי אני כבר לא אני

מיותר לציין שהבטן השטוחה שלי היתה מקור לגאווה , מקור להצלחה שלי, הישג...

היום כשאני חושבת על זה זה נראה לי אפילו קצת מצחיק שניכסתי לעצמי הצלחה על משהו שקיבלתי, משהו שהטבע העניק לי, בלי התערבות אמיתית שלי בעניין

והיום, בגיל 40 וקצת הטבע לקח אותה ממני והאוטומט שלי הוא להרגיש אשמה, שאני כשלון, שבלי הבטן השטוחה אני לא ראויה לקיום, לאהבה...

כן, עמוק עמוק זאת התחושה

הבעיה טמונה בעובדה שאנחנו בעצם מתייגים בחיינו הרבה דברים כהצלחה וכשלון כשהם בכלל לא קשורים להצלחה או כשלון אלא עובדה, עובדה שהטבע קבע עבורנו כמו עיניים כחולות, שיער חלק, מבנה גוף רזה, זה יכול להיות גם תכונות אופי כמו אינטליגנציה רגשית, יכולת ריכוז, חדות, קצב ואפילו חכמה או לקות

אנחנו יוצאים עם התיוגים האלה לעולם ואיתם גם הפחד שההצלחות יהפכו לכשלונות ומנסים להאבק בטבע, להתאים את עצמנו למוכר, לידוע, למקובל ול"נכון" ומפחדים מהטבע המשתנה שלנו, של גופנו, של המציאות שלנו

אז הבטן הפחות שטוחה שלי מלמדת אותי גמישות מחשבתית

מלמדת אותי לקבל את הטבע המשתנה של הגוף שלי

מלמדת אותי לקבל את הטבע המשתנה של החיים

מלמדת אותי לראות שאני ראויה לאהבה וקיום מעצם היותי

מלמדת אותי לראות אותי מעבר לבטן השטוחה

ובעיקר מלמדת אותי עוד קצת על אנושיותי ופגיעותי

מהרהוריה של אשה מתבגרת בים מלא באנשים מכל קשת הגילאים במגוון צורות ומשקלים